גזר דין בתיק תפ"ח 1051-09

כללי

1.         הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לאחר מתן הכרעת הדין, הודיעה ב"כ הנאשם, כי בכוונתה להגיש חוות דעת פסיכיאטרית, ממנה ביקשה ללמוד, כי אין מקום לגזור על הנאשם מאסר עולם וכי עליו ליהנות מענישה מופחתת. לעמדתה, היות והנאשם כפר כפירה מוחלטת, הן בעת שמיעת הראיות ואף עתה, לא ניתן היה להגיש את חוות הדעת במהלך שמיעת הראיות, ובכל מקרה כעת, לאחר הרשעתו, ההגנה החליטה, בניגוד לדעתו של הנאשם, לטעון לענישה מופחתת עקב הפרעת אישיות קיצונית ומצב נפשי הקיים אצל הנאשם מאז ילדותו. בעקבות דברים אלה, ולבקשת ב"כ המאשימה, גם הפסיכיאטר המחוזי התבקש ליתן חוות דעת נוספת בנוגע למצבו של הנאשם, גם על סמך המסמכים החדשים שלא היו בנמצא בעת הכנת חוות הדעת הראשונית, והצדדים טענו, כל אחד על סמך חוות הדעת מטעמו, באשר למצבו של הנאשם בעת ביצוע העבירה והעונש שראוי לגזור עליו נוכח מצב זה.

שלב העלאת הטענה

2.         בפתח הדברים אבקש להעיר, כי סברתי, שמוטב היה לו טענה זו הייתה מועלית במהלך שמיעת הראיות, שלב בו ממילא הנתונים על מצבו הנפשי של הנאשם כבר היו ידועים לצדדים, וזאת עוד בטרם מתן הכרעת הדין. הסנגורית המלומדה, בהגינותה, ולאחר שהדברים הועלו על ידי ביהמ"ש, הסכימה לכך, שאכן היה מקום להעלות את הטענה בדבר מצבו הנפשי של הנאשם, כבר בעת הבאת הראיות ובטרם מתן הכרעת הדין. אולם, היות והדברים הועלו ונדונו, סברתי, כי לא ניתן להתעלם משאלת השלב הראוי להעלאת הטענה בדבר מצבו הנפשי של הנאשם בהתייחס לסעיף 300א לחוק העונשין.

אפשר להבין את הטענה לפיה ניתן להעלות בקשה לענישה מופחתת גם בשלב הטיעונים לעונש, שהרי עניינה בעונש שיש להטיל על הנאשם ולא באחריותו לביצוע העבירה (בשונה מטענה לסייג לאחריות הפלילית מכוחו של סעיף 34ח לחוק העונשין), והערתי אינה מתייחסת ליכולת הדיונית להעלות את הטענה בשלב זה (דבר שטרם הוכרע, להבנתי, על ידי ביהמ"ש העליון, דבר שככל הנראה יש מקום לדון בו כעת, לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, הקובע, כי אין להביא ראיות חדשות בשלב הטיעונים לעונש, למעט חריגים, ועל כך - להלן), אלא עניינה מתחום הרצוי. ביהמ"ש, בעת שבא לבחון את חומר הראיות בטרם מתן הכרעת דין, בכל תיק ובתיק רצח במיוחד, חשוב שיעמדו בפניו כל הנתונים הרלבנטיים, ומצבו הנפשי של הנאשם (אם בעת ביצוע העבירה ואם בעת מתן עדותו), רלבנטי לכל הדעות. הרלבנטיות אינה רק לצורך סעיף האישום בו יורשע, אם יורשע, אלא גם, ואולי בעיקר, לדרך ראיית עדותו ובחינתה. חשוב לדעת כל פרט על הנאשם העומד מולך, בסייגים הקבועים בחוק, קל וחומר חשוב לדעת אם הוא סובל מבעיות נפשיות כלשהן. לא יכולה להיות מחלוקת, כי בחינת גרסת הנאשם היא אחת מאבני היסוד בכל הכרעת דין פלילית, וכדי שביהמ"ש ידע לעשות כן, חשוב שיעמדו פניו כל הנתונים אשר יכולים להשפיע על האמון שאפשר לתת בעדות, על הסבירות שבדברים וכיוצ"ב. המשקל שיש לתת למצב הנפשי של הנאשם, בשלב הכרעת הדין, אם בכלל, צריך שיהיה עניין לביהמ"ש לדון בו, והוא לא אמור להישמר אצל הצדדים ובידיעתם בלבד. ואם קיימת בידי הצדדים חוות דעת בעניין, ויש בידה כדי להשליך על אופן בחינת עדות הנאשם, לא היה מקום שלא להודיע על כך לביהמ"ש, לכל הפחות, כדי שביהמ"ש יפעיל שיקול דעתו ולא הצדדים יחליטו עבורו מה חשוב שיעמוד בפניו ומה לא. אין לי ספק שהדברים לא הוסתרו מעיננו בכוונת זדון כלשהי, חלילה, אך משהעניין עלה, לא ניתן היה שלא להתייחס אליו.

ואוסיף, כי דברים ברוח דומה נאמרו על ידי ביהמ"ש העליון במסגרת ערעור על תיק, שגם הוא נדון בבימ"ש זה (הכרעת הדין נכתבה על ידי בהסכמת חברי שישבו עמי באותה עת לדין - השופטים פלפל והנדל), ואשר גם בו התעוררה הסוגיה והערנו את הערותינו. הכוונה לע"פ 8287/05 גורם בחטדזה נ' מדינת ישראל (חוות דעתו של כב' השופט עמית מיום 11/08/11), שם ניתנה תחילה הכרעת דין מרשיעה בעבירת רצח בכוונה תחילה, ובמסגרת הערעור הוסכם, כי יוגשו לערכאה הדיונית ראיות חדשות שנאספו על ידי ההגנה בכל הנוגע למצבו הנפשי של הנאשם, ונקבע, כי ביהמ"ש המחוזי יקבע אם יש בראיות החדשות כדי לשנות את הכרעת הדין (ר' החלטת ביהמ"ש העליון מיום 10/07/07), ולא את גזר הדין, שהטיל על המערער שם מאסר עולם כעונש חובה.

ובעניין שלב העלאת הטענה, קבע כב' השופט עמית:

            "שלב העלאת הטענה - לאור ההבחנה המהותית בין שני הסעיפים, הרי שהטענה לאי שפיות לפי סעיף 34ח מהווה חלק מהותי מהגנתו של הנאשם, והיא נדונה במהלך משפטו. הטענה לענישה מופחתת לפי סעיף 300א, נדונה ברגיל לאחר הכרעת הדין, לאחר שנדחתה טענת הנאשם לפטור מאחריות פלילית, במסגרת הטיעון לעונש. עם זאת, אני סבור כי לעיתים ראוי לצדדים להתייחס כבר במהלך המשפט לאפשרות של ענישה מופחתת לפי סעיף 300א, מאחר שהתשתית העובדתית הנפרסת במהלך המשפט - לרבות חוות דעת המומחים בתחום הנפשי - עשויה לשמש לצורך שני הסעיפים, וטוב תעשה הערכאה הדיונית אם תנחה את הצדדים בהתאם, כפי שאכן נעשה בענייננו".

הכלל הוא, כי בשלב שלפני גזירת העונש, אין להוכיח נסיבות חדשות, שניתן היה להוכיחן עוד בשלב שמיעת הראיות, ולאחר חקיקתו של תיקון מס' 113 לחוק העונשין, הדבר מקבל משנה תוקף: סעיף 40י' לחוק העונשין, שלאחר התיקון, קובע בס"ק (א):

"בית המשפט יקבע, כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה".

אכן, יש חריגים לסעיף זה, אך זהו הכלל והגיונו ברור. שלב הבאת הראיות, הוא  השלב הקודם לקביעת  העובדות הרלבנטיות - הן לצורך הכרעת הדין והן לצורך גזר הדין, ומצבו הנפשי של הנאשם צריך שייבחן, אף הוא, ויוכרע, בשלב הכרעת הדין.

ויודגש, החריג, על פי התיקון האמור, המאפשר לנאשם להביא ראיות, שלא הובאו על ידו בשלב בירור האשמה, קובע, כי ניתן להביא ראיות " ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה", או שביהמ"ש " שוכנע, שלא ניתן היה לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". כל זאת, בנוסף ל" ראיות שנקבעו בחיקוק", שנקבע לגביהן, שיש להביאן בשלב שלפני מתן גזר הדין. ובענייננו, הטענה כאילו הנאשם לא היה במצב נפשי תקין בעת ביצוע העבירה, סותרת את הנטען על ידו בעת שמיעת הראיות בטרם הכרעת הדין; וגם סותרת את עדות עדת ההגנה היחידה שהעידה לטובתו - היא אמו, שאמרה שהיה ילד רגיל, אם כי הומלץ לו טיפול בריטלין, טיפול שהופסק, אף זאת בהמלצת הרופאים. וכן, ברור שניתן היה להביא את הראיות "החדשות" בשלב בירור האשמה, כאשר לא מדובר בראיות שנקבע בחיקוק, שיש להביאן דווקא בשלב זה של הדיון. לכן, ורק למען מניעת עיוות דין, ניתן היה לשמוע את הטענה, גם לו היינו דנים בהתאם לחוק שלאחר תיקונו, הגם, שספק בעיני אם כוונת התיקון הייתה למצב כמו זה שבפנינו, בו בכוונת מכוון, החליטה ההגנה שלא להביא, בשלב הרלבנטי והנכון, ראיות שהיו בידיה.

עיון בפסיקת ביהמ"ש העליון הדנה בסוגיה זו מעלה, כי השאלה לא מתעוררת, בדרך כלל, במתכונת בה הועלתה בפנינו. המחלוקת בדבר מצבו הנפשי של הנאשם לרוב מתעוררת עוד בשלב שמיעת הראיות, כאשר ההגנה טוענת (אם כטענה עצמאית ואם כטענה חלופית, למשל, לטענת "במקום אחר הייתי"), לכך שהנאשם לא היה בר אחריות פלילית בעת ביצוע המעשים בשל מצבו הנפשי, ולחילופין טוענת, כבר בשלב זה, לקביעה, שהנאשם היה במצב המצדיק עונש מופחת, במידה ותידחה הטענה לפטור בשל מצב נפשי. כלומר, מרבית המקרים בהם מתעוררת שאלת תחולתו של העונש המופחת, עוסקים בנאשם שהוא על גבול האחריות הפלילית בשל סייג היעדר השפיות, כאשר השוני בין יסודות הסייג ליסודות העונש המופחת - קטן (ר' מאמרה של ד"ר ענת הורוויץ "סעיף 300א לחוק העונשין: על משמעות ההבחנה בין יסודות העבירה לנסיבות רלוונטיות לעונש", מגמות בדיני ראיות ובסדר הדין הפלילי, פורסם בנבו, עמ' 517). אומנם לא מדובר ב"אחריות מופחתת" (והשוו לדברי כב' השופט ש' לוין בע"פ 553/77 תומא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 141, 151, בטרם חקיקת התיקון לחוק העונשין והוספת סעיף 300א, הקורא למחוקק לאמץ את עקרון האחריות המופחתת), אך הראיות הרלבנטיות לעונש המופחת נבחנות יחד עם כלל הראיות, כחלק מהשאלה המתעוררת באשר למצבו הנפשי של הנאשם. ממילא, גם הסעיף בו יורשע הנאשם המואשם בעבירת רצח, יוכרע בשלב זה.

הדבר דומה לעבירות פליליות רבות, בהן, לצד עבירות הבסיס, מופיעות נסיבות רבות המחמירות או מקלות את העונש. דוגמה לכך מופיעה בסעיף 218 לחוק העונשין, שעניינה " מעשה העלול להפיץ מחלה", כאשר במידה והמעשה נעשה "במזיד", העונש המרבי מוחמר בארבע שנים (משלוש שנים כשהמעשה נעשה "בהתרשלות" ל-7 שנים אם נעשה "במזיד"); בסעיף 333 לחוק שעניינו " חבלה חמורה", ובסעיף 334 לחוק שעניינו " פציעה", העונש יוכפל, במידה והעבירה נעברה " בנסיבות המחמירות" המפורטות בסעיף 335 לחוק, או אף למעלה מכך, במידה והעבירה בוצעה כלפי בן משפחה; בסעיף 345 לחוק שעניינו " אינוס", נקבע, כי העונש מוחמר במידה והמעשה בוצע בנסיבות המפורטות בסעיף 345(ב); בסעיף 382 לחוק נקבע, כי העונש בגין עבירות של " תקיפה סתם" לפי סעיף 379 לחוק ו" תקיפה הגורמת חבלה ממשית" לפי סעיף 380 לחוק - יוכפל, אם המעשה בוצע בנסיבות המפורטות בסעיף; בסעיף 415 לחוק, שעניינו " קבלת דבר במרמה", נקבע, כי " אם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות" (הגם, שאין הגדרה בחוק לנסיבות מחמירות אלה), העונש המרבי מוחמר משלוש שנים לחמש; גם בסעיף 243 לחוק, שעניינו מסירת "ידיעות כוזבות", נקבע, כי במידה והידיעה הכוזבת עניינה עבירת פשע, העונש המרבי מוחמר בשנתיים (משלוש שנים ל-5, וכן ר' גם במאמרה האמור של ד"ר הורוויץ), ויש דוגמאות נוספות למכביר.

ואוסיף, כי מיקום הבאת הראיות הנוגעות למצבו הנפשי של הנאשם, לצורך קביעת העונש, אינו משנה את נטל הראיה שמוטל על הנאשם להוכחת הנסיבות המקלות. אכן, על התביעה מוטל, תמיד, נטל הוכחה של מעל לספק סביר, היינו - גם בשלב הבאת הראיות לצורך הכרעת הדין וגם לעניין העונש (ור' גם סעיף 40י'(ג) לחוק העונשין, שלאחר תיקון 113), ואילו נאשם, המבקש ליהנות מסייג לאחריות פלילית (היינו - בשלב הכרעת הדין), די אם יניח תשתית ראייתית המספיקה להעלאת ספק סביר בדבר קיומו של הסייג לאחריות. אך לא זהו הנטל המוטל על הנאשם, המבקש ליהנות מעונש מופחת לפי סעיף 300א, וגם אם עניין זה יועלה בשלב הכרעת הדין, עדיין הנטל להוכיח כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף זה, הוא ברמת ההוכחה של מאזן ההסתברויות, ברמה הדרושה במשפט אזרחי (ר' גם בסעיף 40י'(ג) המוזכר לעיל, וכן השווה למאמרה של ד"ר הורוויץ, הסבורה שהנטל אמור להיות של זריעת ספק סביר בלבד), שהרי העניין מתעורר, גם בשלב הכרעת הדין, לאחר שנקבע כי הנאשם ביצע את העבירה וחזקת החפות כבר לא עומדת לו (ר' דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4)289, 297: " לנאשם המבקש מבית המשפט לחרוג מעונש החובה לקולה אין עומדת עוד חזקת החפות, ולפיכך אין חלים בשלב זה הכללים של נטל ההוכחה ומידת ההוכחה של הדין הפלילי המהותי ". ור' גם בעניין ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1)769).

אולם, כאמור, הצדדים הביאו את הסוגיה בפנינו בשלב גזירת הדין, ומכאן גזר דיננו זה.

הקביעות העובדתיות של הכרעת הדין